ריקוד מרגרה

ריקוד מרגרה, הידוע בעיקר בשם “ריקוד הבוץ האדום”, שנחקק על ידי ילידי אינדונזיה, הפך לקבוצת התנועות השישית המובחנת בחברה ההודית האמריקאית.

מרגרה הוא ריקוד מלא נשמה ומשמח מאוד פופולרי בתרבות הברזילאית. שורשיו באפריקה והוא ממשיך להיות חלק חשוב מהמסורת האפריקאית-ברזילאית. ישנם שירים ושירים על הריקוד הזה, שכן הוא הפך למעין סמל תרבותי לאחדות התרבויות בברזיל.

ריקוד מרגרה הופך לעתים קרובות לאחד עם ריקודים ופעילויות אחרות המתרחשות במפגשים חברתיים, כגון שירה, שתיית קצ’אסה או נגינה בגיטרה. אנשים יכולים גם לעשות מרגראס אחד נגד השני במקום לעשות את זה בקצב המוזיקה.

“להערכתה, מרגרה השמחה היא אחד הריקודים היפים באפריקה, ממש מאחורי ריקוד ה”קוף” הדהומיאני. אפילו עם קצב התופים הכבד שלו, יש לו קלילות חיננית שחסרה בכמה ריקודים מערב אפריקאים אחרים. נראה שהוא מזנק וממריא במבט מהכנפיים”.

ריקוד מרגרה נכתב על ידי אלספת’ האקסלי ב-1956.

מרגרה היא צורת ריקוד איראנית מסופוטמית, חגיגה של חיים וביטוי מוזיקלי.

מוזיקת מרגרה מאופיינת בתיפוף, צליל של סירים ומחבתות, דיבורים המושרים בהרמוניה (תופים מדברים) וב-shapli qotaan. רקדני מרגארה מתהדרים באקרובטיקה שלהם על ידי ניסיון לחקות או לצפות כל מחווה או מהלך שנעשו על ידי תופים ובני משפחת שאפלי פולקלור על הבמה.

נראה שתקשורת לא מילולית היא מכרעת במהלכים שנעשו בכוריאוגרפיה עבור רקדני מרגרה. רקדנים מתבטאים באמצעות תנועות גוף, בין אם זה בעקבות המנגינה או יצירת אווירה שובבה.

ריקוד מרגרה הוא ריקוד מסורתי הנרקד בעיקר על ידי כמה שבטים אפריקאים בבורקינה פאסו, מדינה במערב אפריקה. זה אחד מסגנונות הריקוד שהם בדרך כלל עושים בחגיגות שלהם. נשים נשואות בדרך כלל לא היו מתקרבות לקבוצת הרקדנים.

ריקוד מרגרה הוא ריקוד מסורתי שמבוצע על ידי תושבי אזור דירות דיסקרטיות מיטילה בחלק המזרחי של נפאל. זה בדרך כלל מתרחש בחצרות באוויר הפתוח. בדרך כלל, ריקוד זה יוצר גב דבש וקשר עליון הנקרא לולי בקרב זכרים וזנב פטולה וכלבי ציד בקרב נקבות.